פסק-דין בתיק ת"א 9714-09

עניינה של התביעה הוא חוב כספי שעל-פי הנטען בה, חבה הנתבעת לתובעת, תאגיד הביוב והמים של ירושלים, בגין צריכת מים וביוב בתקופה שמיום 29.12.2005 ועד יום 28.6.2009, בסך של 46,038 ש"ח, נכון ליום 28.6.2009.

רקע דיוני תמציתי

2.         כתב התביעה הוגש ביום 21.9.2009 וכתב ההגנה הוגש ביום 3.12.2009. לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, התקיימה ישיבת הוכחות ביום 1.1.2012, שה נחקרו המצהירים על תצהיריהם. מטעם התובעת העיד מר שמשון ישעיהו, מנהל אצל התובעת, ומטעם הנתבעת העיד מר יוסף נחמיאס, מנהלה של הנתבעת.

בתום ישיבת ההוכחות ביקשו הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב. סיכומי טענותיה של התובעת הוגשו ביום 16.2.2012 ואילו סיכומי הנתבעת לא הוגשו במועד שנקבע (2.4.2012). משלא הוגשו אף באיחור ניכר, ניתן ביום 22.4.2012 פסק-דין שלפיו התביעה התקבלה. ביום 30.4.2012 הוגשו סיכומי הנתבעת, אך מאחר שכאמור, כבר ניתן פסק-דין, הופנתה הנתבעת אל פסק הדין. לאחר שהוגשה בקשה לביטולו של פסק-דין זה, הוא בוטל בכפוף לתשלום הוצאות לאוצר המדינה, שהועמדו על סך של 750 ש"ח, לאחר שהסכום שנקבע הופחת לבקשת הנתבעת. הוצאות אלו שולמו ביום 20.5.2012.

טענות הצדדים

3.         הנתבעת היא כאמור, תאגיד הביוב והמים של ירושלים. עיקרי טענותיה הם, כי החוב נקבע כדין על-פי קריאת מד המים בנכס, אשר אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת היא המחזיקה בנכס, וכי היא צרכנית המים והביוב של נכס זה. סכומי החיוב אשר נקבעו כאמור, על-פי קריאת מד המים, כפי שנקבעו בטפסים שצורפו, שאותם נדרשת הנתבעת לשלם, מהווים רשומה מוסדית, כפי שהוגדרה בסעיף 36(א) בפקודת הראיות, תשל"א-1971. סכומי חיוב אלו כללו גם חיוב בגין צריכה משותפת של שירותי מים וביוב בנכס, וזאת בהתאם לחוק העזר לירושלים בדבר אספקת מים, תשכ"א-1961, שעל-פיו ההפרש שבין ממצאי מדי המים הפרטיים לבין מד המים הכללי של הנכס, מחולק בין הצרכנים, באופן יחסי למדידת מדי המים הפרטיים. כל טענותיה אלו של התובעת, לא היו שנויות במחלוקת.

הנתבעת אף לא חלקה על חובה לשלם בגין צריכת מים (פסקה 14יא בכתב הגנתה) ואף טענה כי אינה חולקת על רובו של החוב המיוחס לה (פסקה 10 בתצהיר העדות הראשית מטעמה). אך לטענת הנתבעת, מטעמים שונים, אין לחייבה במלוא החוב המיוחס לה משנת 2006 ואילך. בעניין אותם טעמים טענה התובעת מספר טענות שאלו עיקריהן: ראשית, הנתבעת לא הראתה שכבר שילמה סכום כלשהו בגין החוב שבגינו היא נתבעת עתה, כולו או חלקו, ולא הציגה אף מסמך התומך בכך. כך שדי בהימנעות ההנתבעת מהוכחת טענה זו, כדי להצדיק את דחייתה; שנית, אין מקום לכל טענות הנתבעת שעניינן בכך שמד המים לא היה תקין. כפי שהובהר אף במכתב שנשלח אל הנתבעת עוד ביום 8.3.2006 (נספח ז' של תצהיר התובעת), מד המים של הנתבעת נבדק במעבדה חיצונית ונמצא תקין - עובדה אשר אינה שנויה במחלוקת - וכי כל החיובים הנתבעים בתביעה הנדונה נערכו על בסיס קריאות מד המים שכאמור נמצא תקין. שלישית, הנתבעת הפריחה טענות באוויר בעניין גובה החיוב, אך לא הוכיחה בדרך כלשהי, שמד המים לא היה תקין או שממצאי בדיקת תקינותו לא היו נכונים או מדויקים. כך גם לא ערכה הנתבעת בדיקה של הרגלי הצריכה של המים בעסק שלה, לא בדקה שם את הצנרת באמצעות שרברב מקצועי ולא הוכיחה כל פגם במדידת צריכת המים שלה; רביעית, ניסיונות של הנתבעת להיתלות בכתבה ששודרה בתוכנית הטלוויזיה "כלבוטק", אינם יכולים להועיל, משלא הוכחה הרלוונטיות של אותה כתבה לעניין הנדון, ועניין זה אף מהווה הרחבת חזית אסורה (נעיר גם, שבמהלך ישיבת ההוכחות עלה שככל הנראה, הכתבה אף לא התייחסה לחברת "הגיחון", אלא לתאגידי מים אחרים. ראו עמ' 9 שורה 19 עד עמ' 10 שורה 9); חמישית, לטענות הנתבעת בעניין היקף צריכת המים בעסק שהיה בנכס קודם לעסק של הנתבעת אינם רלוונטיים, מה גם שהסתכמו על עדות מפי השמועה ובאופן לא מדויק; שישית, התובעת העלתה שורה של טענות כלפי עדותו של מנהל הנתבעת וסתירות לכאורה, בעדותו, ועוד כיוצא באלו, כדי להראות שאין מקום לטענת הנתבעת שהיקף צריכת המים המיוחס לה אינו סביר. לטענת התובעת, אין מחלוקת שמדובר בעסק בשטח של כ-3,000 מ"ר המשרת לקוחות רבים, שבו תאי שירותים, בית קפה קטן וכיור. בנוסף לכך, הוכח כי קודם לשנת 2007 היקף פעילות העסק היה מצומצם יותר, בטרם החל בית הקפה לפעול במקום.

4.         מנגד טענה הנתבעת כי אין לחייבה במלוא החוב הנתבע. טענתה העיקרית היא, שהתובעת לא הוכיחה שהנתבעת אמנם צרכה את כל כמות המים שבגינה נתבעה לשלם את החוב. בין השאר, העלתה הנתבעת טענות שונות שעניינן זהות העד מטעם התובעת, אשר לטענת הנתבעת לא היה הגורם מטעם התובעת שעמו נוהלו המגעים וחילופי הדברים. בעניין זה נעיר כבר עתה, כי לא ראיתי בכך כל רלוונטיות. כך ככלל, וכך במיוחד לאור העובדה שמדובר בתאגיד אשר די שהעמיד מטעמו עד אשר היה בקיא בעובדות וידע להשיב לשאלות שנשאל.

טענה מרכזית נוספת של הנתבעת עניינה בכך, שהתובעת לא הסבירה באופן משכנע, כך לטענת הנתבעת, את חיובי המים של הנתבעת בנכס, אשר לטענתה הם "תמוהים". זאת לטענתה, לאור השוני בצריכת המים בתקופות שונות, כמפורט בטענותיה. לטענתה, מדובר בנכס בשטח של כ-3,000 מ"ר המשמש למכירת בגדים, שבו שישה תאי שירותים, כיור וברז למכונת קפה. לטענתה, אין במקום כל מקור מים הגורם לצריכה רבה כמו, מקלחות, מכשירים הפועלים על מים, גינון וכיוצא באלו, וגם לא הייתה כל סיבה לשינויים של ממש בהיקף צריכת המים. עוד ניסתה להיאחז בכך שהעסק שהיה במקום קודם לכניסת הנתבעת אליו, אף הוא צרך מים בהיקף נמוך, וכי הייתה תקופה שבה הראו קריאות המונה צריכה בשיעור של אפס. אולם בעניין זה נעיר, כי היקף צריכת המים בעסק שהיה במקום קודם לכן, לא הוכחה ואף אינה רלוונטית, ולכן אף אין רלוונטיות לכך שחשבונות המים של אותו עסק לא נמסרו לנתבעת. בנוסף לכך, הנתבעת לא חויבה בגין הצריכה בשיעור של אפס.

דיון והכרעה

5.         התובעת כאמור, הוכיחה את חובה של הנתבעת בכך שהוכיחה שמד המים נבדק במעבדה חיצונית ונמצא תקין, ועובדת תקינותו אף לא הייתה שנויה במחלוקת. כן הוכיחה זאת בהסתמכותה על צריכת המים של הנתבעת על-פי קריאת המונה, ולא הייתה מחלוקת כי התדפיסים המפרטים את היקף הצריכה ואת החוב לתשלום הנגזר מכך, הם בגדר רשומה מוסדית, כמשמעותה בסעיף 36 בפקודת הראיות.

6.         הנתבעת לא הצליחה למצוא פגם כלשהו בראיותיה של התובעת אשר הוכחו כנדרש, ולא עלה בידיה להראות שאין מקום לחייבה בתשלום עבור צריכת המים כפי שנדרשה לשלם. כל טענותיה של הנתבעת לא היו אלא בגדר השערות בלתי מבוססות, כפי שטענה התובעת בצדק. הנתבעת לא הוכיחה ששילמה סכום כלשהו מהסכום שנתבע; הנתבעת אף לא סתרה את העובדה שמד המים נבדק ונמצא תקין ולא ערכה בדיקה מטעמה אשר הוכיחה אחרת; הנתבעת לא הוכיחה באמצעות מומחה שצריכת המים שלה נמוכה מזו המיוחסת לה, ואף לא הוכיחה שהיה פגם או כשל בצנרת המים שלה, שגרם לצריכה של מים מעבר למה שצרכה בפועל; כפי שכבר נאמר, להיקף צריכת המים בעסק שהיה בנכס קודם לנתבעת אין רלוונטיות, שכן כל עסק עשוי לצרוך מים בהיקף שונה; גם טענות הנתבעת כי אופיו של העסק הוא כזה שאין בו צריכת מים בהיקף גבוה אינן רלוונטיות, משלא הוכח הדבר באופן פרטני, באמצעות מומחה או בדרך אחרת, אלא רק באמירות בעלמא של מנהל הנתבעת.

7.         התוצאה היא אפוא, שהתובעת הוכיחה את התביעה כנדרש, ואילו הנתבעת לא הצליחה לסתור את טענותיה של התובעת, אלא במילים בעלמא, אשר לא נתמכו בדבר ממשי.

לפיכך, דינה של התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובעת את מלוא הסכום הנתבע, בסך של 46,038 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (21.9.2009) ועד התשלום בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובעת סך של 9,000 ש"ח עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט.

תשלומים אלו ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום,  כ"ט בסיוון תשע"ב, 19 ביוני 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: